פסק-דין בתיק ע"א 3765/04

השופט איתן אורנשטיין:

1.    כללי

       לפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת נועה גרוסמן),

מיום 19.9.07 (ת.א. 29570/03), בו נעתר בית המשפט באופן חלקי לתביעת המשיב והורה למערערת להחזיר למשיב תשלומי ארנונה שגבתה ביתר, וזאת לתקופה מיום 25.3.95 ועד ליום 31.12.01.

2.   הרקע

      המשיב מנהל מאז שנת 1978, בית מלאכה של גזירת בדים ברחוב השוק 15 בתל אביב יפו (להלן: " העסק"). המערערת סיווגה את העסק לצורך חיובי ארנונה כ" מכבסת קיטור".

     צו הארנונה מבחין בין נכסים שהם בגדר " בניינים שאינם משמשים למגורים", לבין נכסים המסווגים כ" בתי מלאכה", ובאופן ששיעור הארנונה של הראשונים גבוה משל האחרונים. עסק של מכבסה, נכלל ב"נכסים שהם בניינים שאינם  משמשים למגורים".

     ביום 25.3.02, פנה המשיב למערערת בדרישה לשנות את סווג העסק ל- " גזרניה ומגהצה", הנכלל תחת " בתי מלאכה", עליו מושתת ארנונה מופחתת. בעקבות פניית המשיב, נערכה ביקורת מטעם המערערת אשר קיבלה את עמדת המשיב לפיה טיב העסק מתאים ל- "גזרניה ומגהצה" ולכן יש לסווגו כ"בית מלאכה" ולא "מכבסה" והסיווג שונה בהתאם.

     המערערת נאותה להחזיר למשיב את הפרש הארנונה אך זאת לאותה  שנת מס, 2002. המשיב טען כי יש להשיב לו הפרשי הארנונה, לכל אחת מהשנים בהן הפעיל את העסק שכן מאז ומעולם הוא שימש ל"גזירת בדים" ולא כ"מכבסה".

     נוכח סירוב המערערת להשבת ההפרש בשיעור הארנונה בגין העבר, הגיש המשיב השגה למנהל הארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו -1976 (להלן: " חוק הערר").

     ההשגה נדחתה מחמת איחור בהגשתה שכן היה על המשיב להגיש השגה תוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום.

     המשיב הגיש במאי 2002, ערעור על הדחיה לפני ועדת הערר העירונית (להלן: " ועדת הערר"). בחלוף שנה מאז הוגש הערר ומאחר וההליך לא קודם, הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום להורות על השבת הסכום העודף, וזאת ביחס לתקופה מאז הקמת העסק בחודש אפריל 1978 ועד שנת המס 2001.

     לאחר הגשת התביעה, ביום 24.7.03, החליטה ועדת הערר, בהסכמת הצדדים, כי היא מפסיקה את הדיון בהליך וביקשה מבית המשפט להנחות אותה באשר להמשכו.

     המערערת התגוננה במספר טענות ובכללן כי הפורום לבירור המחלוקת אינו בית המשפט אלא ועדת הערר העירונית, כפילות הליכים, לא נפלה טעות בסיווג העסק בשנים עברו, שיהוי והתיישנות.

     הצדדים הסמיכו את בית המשפט קמא לפסוק לפי כתבי הטענות שהוגשו על ידם ובכללם התצהירים והסיכומים ללא חקירות.

3. פסק דינו של בית משפט קמא

3.1 בפתח פסק דינו דן בית המשפט בשאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה, נוכח הוראת סעיף   3(א)(2)      לחוק הערר. בהקשר זה נקבע בפסק הדין כי הפסיקה הכירה בקיומו של מסלול מקביל בידי הנישום, המאפשר בידו להגיש תביעה לבית המשפט ואינו מחוייב לפנות דווקא לוועדת הערר. עוד הוסיף בית המשפט כי ועדת הערר עצמה הייתה מודעת לתביעה שהגיש המשיב לבית המשפט בעניין שנדון לפניה ולפיכך ובהסכמת הצדדים הפסיקה את הדיון בערר המשיב. בית המשפט סבר שאין עסקינן במחלוקת עובדתית שיש מקום לבררה לפני הגופים המקצועיים, אלא בשאלה משפטית, הואיל ואין מחלוקת באשר למהות הפעילות בעסק, שסווג כאמור כבית מלאכה.

      בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בכפילות הליכים שכן ועדת הערר עיכבה את בירור ההליך לפניה עד לקבלת הוראה מבית המשפט ומכאן שהכפיפה את קביעתה, להכרעת בית המשפט.

3.2  נדחתה טענת העירייה כי התביעה נגועה בשיהוי, אך התקבלה באופן חלקי הטענה לפיה התביעה התיישנה וזאת ביחס לתקופה שקדמה לשבע שנים מיום פניית המשיב לעירייה בדבר שינוי סווג העסק, ובאופן שהוכרה תביעת השבה ביחס למועדים 25.3.1995-31.12.2001.